להיות תל אביבי... זה לרצות ניו-יורק ולקבל את ניו-דהלי באריזה תוצרת ברלין.
זה לאהוב את הרעש ולפחד להודות שהיית שמח שיהיה פה גם שקט.
זה לשבת בבית קפה (פינתי, כמובן) באחת עשרה בבוקר ולתהות איך לכולם יש זמן לשבת בבתי קפה.
זה לשבת בפאב הקבוע, שמתחלק בין ארבעה פאבים קבועים, כולם אגב בחורים הכי נידחים של העיר.
זה ללכת לסיבוב ברוטשילד בלבוש זרוק, כאילו לא אכפת לך, אבל להתארגן שעה לפני שאתה מוריד את הכלב לסיבוב.
זה שיהיה לך מנוי במכון כושר ובאמת תשתמש בו לפעמים.
זה להכיר מישהו או מישהי שמכירה מישהו שמופיע הערב בבר גיורא. וחסר לך שאתה לא בא.
זה לדעת לפחות שני שירים בגיטרה. רצוי שהם יהיו כמה שיותר קיטשיים, "מכה אפורה" זו ברירת מחדל.
זה להגיד לעצמך שתבלה יום שלם בים, תעשה קניות בשישי בשוק הכרמל או תרוץ בפארק הירקון.זה לא לעשות כלום, כי יש היום הופעה של חבר של חברים בבר גיורא. למי יש כוח.
זה לעשות כרטיס מועדון של אמפם, של העירייה, של בנדיקט ולהגיד לעצמך שאם גם לבית הכנסת השכונתי היה- היית עושה אותו.
זה לא לדעת שיש לך בית-כנסת שכונתי.
זה להכיר את כל הטרנדים החמים כדי להגיד שאתה נגדם, ובכלל למי יש היום טלוויזיה? הכל בסטרימינג.
זה לאסוף גרוטאה מהרחוב שתשב בבית באפס-מעשה ולהשוויץ שראית שמוכרים את זה ביוקר איפה שהוא
זה ללכת ברגל, לקחת אוטובוס, לרכב על תל-אופן ולקחת מונית שירות- וכל זה ברבע שעה.
זה תל-אופן.
זה להביא סיגריה לסודניתראי ולקוות שהוא יזכור אותך בפעם הבאה שתסתובב בפלורנטין עם האופניים.
זה לבוא באיחור אופנתי לעצרת בכיכר, כי זה קל"ב. אלא אם אתה על אבן גבירול אז פשוט תעלה לגג.
זה שיהיה לך גג, או מרפסת, או גינה קטנה ועציץ. ואם לא שלך, אז של מישהו אחר, העיקר שיהיה.
זה להכיר מישהו שמכיר מישהו, וברור אני אדבר אתו, ואני אדבר אתך, אולי יצא מזה משהו.
זה להתרגש מקיבוצים בצפון ולהגיד לעצמך שבשמחה היית עובר... לאיזה שבוע.
זה להרגיש שכל קפיצה להורים הופכת לטיול שנתי.
זה לראות זקנים ברחוב ולקלוט שהעולם פעם היה שייך להם, ואיפה הם עכשיו.
זה לראות ילדים עם תיקים על גב ולתהות מי היה מגדל את הילדים שלו כאן.
זה לתלות שלט, לפחות פעם אחת. על עמוד, על עץ, על פח, או לרסס על הקיר... למי אכפת, העיקר שאמרתי.
זה ללכת למוזיאון, לקאמרי, למתחם התחנה ולזיבי העיקר שיהיה צ'ק אין בפייסבוק.
זה לדבר אנגלית מקולקלת חצי מהזמן ("יס יודהלוי סטרייט איז נקסט טו רוטשילד, איפה שהמוזס, יו קנו, לייק מוזס רבינו) זה להתרגש כשאתה רואה חנייה במקום טוב. גם אם אין לך רכב. זה ללכת עם חבר ברחוב ולקלוט שכולם חושבים שאתם הומואים. זה ללכת עם בת הזוג שלך ברחוב ולקלוט שכולם חושבים שאתה הומו. זה להיות הומו. זה תמיד לשכוח שאין פניה שמאלה בכביש. זה לבוא עם חלומות, לצאת עם מציאות ובדרך לקבל איזו תמונת מזכרת בטיים אאוט. להיות תל אביבי... זה כל כך הרבה, אבל בסופו של דבר זה באמת שום דבר