כשעצוב לי כאן, ואני רוצה לראות אהבת חינם, אני מתיישב לי בתחנת האוטובוס.
מחכה שהוא יגיע, יפתח דלתו ואולי אראה אדם זר מציע לסייע לאישה עם עגלה לרדת אל המדרכה. כי העולם הזה קשוח כי אם נולדת לאמא הלא נכונה, במקום הלא נכון ובזמן הלא מתאים (מתי זה כן?) יהיה לך קשה מאוד לתפוס את הקו האוטובוס הנכון במסוף של החיים. זה שבאמת מגיע ליעד, ואת כל זה עוד עם עגלה?
ברגע הקטן הזה, בו איש, כמעט באופן אינסטינקטיבי, יושיט ידו אל קדמת העגלה ומחייך חיוך קטן, והיא לוחשת תודה בעיניה, נקישות גלגל פלסטיק עקום על המדרכה ו.. ו.. וזהו, כל אחד לדרכו. בשבריר רגע הזה זה לא משנה מי את, אם יש לך עגלה מלאה בתינוקות או בקישואים, לא משנה מי אתה, למי הצבעת או את מי אהבת, זה לא משנה אם לשני האנשים יש רב קו, אין רב קו או רק רב ועד כמה הוא חצה את הקו.
רגע אחד, הוא מספיק בולט כדי שלא תוכל להתעלם ממנו אבל לא מספיק עוצמתי כדי שיכנס לך לאגו. אינסטינקט, ציר במסלול הקווים של החיים. זאת עשירית השנייה שמזכירה שגם לך יש אמא, או סבתא, ושאהבה היא אותה האהבה רק שהתפאורה עולה יותר למטר ככל כשגדלים. עשירית השנייה של אנושיות טהורה בין כל ההמולה הרעש שמתיימר להיקרא "שגרה".
אז כשעצוב לי כאן, ואני רוצה לראות אהבת חינם, אני מתיישב לי בתחנת האוטובוס.
